Thursday, March 03, 2011

Reading while Walking while Pregnant

Yesterday I went for a morning jog and tripped on the cobblestones of Derekh Hevron. This is not the first time I have had a bad fall while running—the sidewalks of Jerusalem are notoriously ill-kept, even though, as we learn in Masekhet Ketubot (112a), Rabbi Hanina repaired the roads of Israel when he arrived from Babylonia. (He started in Akko. Perhaps he didn’t make it this far south). I have fallen many times before, but never while pregnant. It was for this reason that when a few concerned pedestrians rushed to my aid, I found myself scared to get up. “I’ll be fine, I’ll be fine,” I assured them, remaining hunched over lest they catch sight of my gravid belly. I have learned, over the past few months, that pregnancy is not a personal affair in this city. Everyone—both men and women, those who have had children and those who have not—feels at liberty to offer hectoring advice. The last thing I wanted was to be rebuked: “How can you run when you’re pregnant? You are endangering your unborn child!” And so I waited until everyone had dispersed before lifting myself up, brushing off my bloody knees, and continuing on my way.

I ran the full length of Derekh Hevron, and then came home to clean off. The soap stung on my open wounds, so I took advantage of the opportunity to practice the pain-management techniques we’ve learned in our childbirth class. I exhaled strongly through my mouth, shaping my lips in alternate configurations: “Hee hoo, hee hoo, hee hoo.” Our teacher told us to come up with a mantra to repeat when the pain gets very intense. Though I’m not pregnant with twins, the words that always come to mind are Rivka’s cry to God: "אם כן, למה זה אנוכי?" And if so, why do I exist? Rivka feels the struggle of unknown forces inside her and questions her very existence. Avivah Zornberg points out that Rivka’s name is an anagram of “Kirbah,” the interior space in which the babies struggle in Genesis 25:22: “The children struggled within her (b’kirbah).” Her womb becomes a scrambled version of her name, confounding her sense of identity.

I relate to Rivka’s confusion about the boundaries of her own identity when I feel the baby moving inside me. Suddenly I am more than just myself. This raises a host of ethical questions. Am I responsible for eating and sleeping healthily because my habits directly impact another creature? Are there new limits to my autonomy because of the alien being I am hosting inside? Take today, for instance, when I walked the 50 minutes from Baka to Meah Shearim while reading a novel. It is true that reading while walking entails certain risks: I might trip, or bump into someone, or fail to take note of a red light. These are risks that I’ve always been willing to take; it seems worth it, for the sake of all the pages I manage to read while in transit. But now that have a baby b’Kirbi, I am not so sure. I think about the opening of Masekhet Bava Kama (4a), where we are told, “אדם – שמירת גופו עליו הוא.” A person is responsible for guarding his own body from harming others. In the past, I have always interpreted this statement to mean that given my clumsiness and obliviousness, I should never carry an umbrella, or ride a bicycle, or drive a car – all of these activities extend the radius of the space for which I am responsible, with the risk that I might poke out someone’s eyes, or run over a hapless pedestrian. I always imagined that any potential damage would be outward, projected into the world with which I come into contact. Now, bestirred by a profound sense of my own inhabited interiority, I realize that this damage might also be inward. If I walk into a pole while reading and walking, it is not simply a matter between me and the pole, but between me and my unborn child.

If I am honest with myself, I recognize that part of the reason I am compelled to jog regularly and to read while walking is because I am uncomfortable with the notion of sitting still. I have a hard time doing nothing – the day is short, and the work great. If I ever find myself standing in line at the post office without a book to read, I go crazy; how can I just wait there, watching the minutes tick away? To some extent, pregnancy has enabled me to overcome some of this compulsiveness about using time to the fullest. When I feel the baby moving, I remember that even when I am doing nothing productive or creative, something is being produced and created within. This was a profound realization, as well as a spiritual one. When the Israelites were wandering in the desert, they questioned God: “Is God in our midst (b’kirbeinu – in our Kirbah), or not?” Of course, God longs for nothing more than to dwell inside the people: “They shall build Me a sanctuary, and I will dwell inside them.” It is paradoxically in those moments when I am most still that the baby inside me becomes most active, asserting its presence with powerful kicks and thrusts. In those rare moments of rest, when I stop relentlessly achieving and pursuing, I feel a sense of divine indwelling. I realize that it is not I alone—and not I and my husband alone—who are responsible for the creation of this child, who we pray will emerge into the world and render the image of God yet more manifest.

בניית המשכן כעבודה יצירתית: פרשת ויקהל

האם בניית המשכן היתה עבודה יצירתית?
אנו מוצאים בתורה שכל פרטי בניית המשכן נמצאים פעמיים, בפרשות תרומה-תצוה כצויי מהאל למשה ("ועשית"), ובפרשת ויקהל פקודי כדווח על מה עשו ("ויעש"). כמעט כל הפרטים—המזבח, הכיור, המנורה, הכלים—זהים בין הצויי לבין הביצוע. ה' מצוה למשה איך לבנות את המשכן עם כל פרטיה, ואז בצלאל—האומן הראשי בונה לפי ההוראות. אבל – האם אכן כך היה המעשה?

אני רוצה להסתכל איתכם על כמה מדרשים שמראים שעבודת המשכן לא היתה רק מלאכה, אלא גם אמנות יצירתית. המדרש מביא תמונה אחר של בניית המשכן, תמונה שמראה שהחזון—הנושא של השבתון שלנו—היה חלק עיקרי בבניית המשכן. נקרא את המדרשים ביחד וננסה להבין –האם בצלאל היה אומן, או פשוט בעל מקצוע? האם יש לנו מה ללמוד מבניית המשכן, לגבי חזון ויצירתיות?

במדבר רבה י"ב:י
רבי יהושע דסכנין, בשם רבי לוי אמר: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: עשו לי משכן היה לו להעמיד ארבע קונטיסים ולמתוח את המשכן עליהם, אלא מלמד שהראה הקב"ה למשה למעלן, אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה.
אמר לו: כתבניתם אשר אתה מראה בהר.
רבי ברכיה בשם ר' בצלה: למלך שהיה לו לבוש משובח עשוי במרגליטון.
אמר לבן ביתו: עשה לי כזה.
אמר לו: אדוני המלך, יכול אני לעשות כמותו?!
אמר לו: אני בכבודי ואתה בסממנך.
כך, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: אלהי יכול אני לעשות כאלה?!
אמר לו: כתבנית אשר אני וגו' בתכלת, ובארגמן, ובתולעת שני, ובשש.
אמר הקב"ה למשה: אם את עושה, מה שלמעלה למטה, אני מניח סנקליטון שלי של מעלה, וארד ואצמצם שכינתי ביניהם למטה.
למעלה, שרפים עומדים, אף למטה, עצי שטים עומדים.
העמד אין כתיב כא, ן אלא עומדים, כנתון באסטרטיא של מעלה. הה"ד (שם ו): שרפים עומדים ממעל לו מה למעלה כוכבים, אף למטה כוכבים.

מה מפריע לדרשן? כתוב בתורה, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וגם "וראה ועשה בתבניתם אשר אני מראה בהר." מה בדיוק הראה ה' למשה בהר? לא תבנית של המקדש שהוא היה צריך לזכור ולהעתיק, אלא חזון של אש בארבעה צבעים—דבר שבכלל לא קים בעולם שלנו! זה רק מגדיל את הבעיה – אם החומרים לא נמצאים בעולם, איך אפשר לבנות משכן מהם?

עבודת המשכן, אני רוצה לטעון, היתה עבודה של תרגום. משה היה צריך לתרגם את החזון שראה בהר סיני לעבודה של ממש בעולם שבו אנו חיים. משה לא אמור פשוט להעתיק דגם, אלא לתרגם את הדגם השמימי לורזיה ארצי. במקום שרפים עומדים, יהיה עצי שטים עומדים. אנו רואים את הקשר בין החזון לבין המימוש במדרש הבא:

תנחומא ויקרא י"א:ח'
וזה מעשה המנורה ( במד' ח ד).
מלמד, שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע את המנורה, ואף על פי כן נתקשה בה הרבה משה לעשותו.
מה עשה הקדוש ברוך הוא?
חקקה על כף ידו של משה.
אמר לו: וראה ועשה בתבניתם (שמו' כה מ), כשם שחקקתיה על כף ידך.
ואף על פי כן נתקשה בה משה ואמר: מקשה תיעשה המנורה (שם שם לא). כלומר, מה קשה לעשות.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: השלך את הזהב לאש והמנורה תיעשה מאליה, שנאמר: מקשה תיעשה המנורה.
כתיב תיעשה, מעצמה תיעשה.
מלמד, שנתקשה לו המנורה, והראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע, שנאמר: [ו]זה.

המדרש הזה משחק בקשר בין העין לבין האצבע. ה' מראה למשה את המשכן, אבל "מקשה תעשה את המנורה" – מה קשה היה המנורה למשה, עם כל נביעה, כפתוריה, פרחיה,וששה הקנים. לכן ה' חקק את המנורה על ידו של משה. זה לא רק שהלוחות היו כתובים באצבע אלוהים, אלא גם התבנית של בית אלוקים, היינו המשכן. ובכך משה יכול להביא את המשכן חקוק על ידו משמים—מקום החזון—אל הארץ—מקום המימוש.

אבל עבודת המשכן היה לא רק עבודה של משה. עיקר העבודה נעשית על ידי העם, אנשים שנקראים "חכמת לב." מי היו?

רמב"ן שמות ל"ה: כ"א
(כא): ויבאו כל איש אשר נשאו לבו -
על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות.
וטעם אשר נשאו לבו -
לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר. וכבר הזכרתי זה בסדר האחר (לעיל לא ב). והנה אמר שבאו לפני משה כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו התרומה. והנה משה אמר לכולם כי קרא ה' בשם בצלאל ואהליאב (פסוק ל), ואחרי כן קרא להם משה ואל כל חכם לב (להלן לו ב): שיבואו לפניו ונתן להם הנדבה:

מה מפריע לרמב"ן? למה כתוב גם "נשאו לבו" וגם "נדבה רוחו"? מה ההבדל? כנראה אלו שנדבה רוחם היו אלו שתרמו למשכן. אבל אלו שנשאו לבו היו אלו שמצאו בלבם ובטבעם שידעו איך לבנות בית לה'. הם קבלו סוג של השראה ומצאו שהם יודעים איך לבנות משכן, למרות שלא היה בהן שלמד את המלאכות האלו.

ובראשם היה בצלאל. מי היה בצלאל ומאיפה הוא קיבל את הידע שלו?

רמב"ן שמות ל"א: ב'
(ב): ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור -
אמר השם למשה ראה קראתי בשם, ומשה אמר לישראל ראו קרא ה' בשם (להלן לה ל). והטעם, כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם, והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה.
ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו. ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלוהים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן, כי היה רצון מלפניו לעשות המשכן במדבר, ולכבודו בראו, כי הוא קורא הדורות מראש (ישעיה מא ד), כדרך בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (ירמיה א ה). ובלשון הזה (לעיל טז כט): ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם יומיים:
ולרבותינו בזה מדרש (שמו"ר מ ב):
הראה אותו ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד התקנתיו מאותה שעה, ואף בצלאל מאותה שעה התקנתי אותו, שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל.
והוא כענין שפירשתי.
ועוד אמרו (ברכות נה א):
יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ.
והעניין, כי המשכן ירמוז באלו והוא היודע ומבין סודו:

מי היה בצלאל? המדרש מזכיר לנו שבני ישראל היו עבדים במצרים – הם עבדו בפרך, בחומר ובלבינים. עבודה לשם פרעה היה ההפך של עבודת המשכן – היא היתה עבודה גסה, בלי מנוחה, בלי מטרה—כי אם היתה מטרה, למה פרעה היה לוקח מהם את חומרי הבנייה כדי שצטרכו לעבוד יותר?(לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים כתמול שלשלום מם ילכו וקששו להם תבן – שמות ה: ז) אבל עבודת המקדש היא עבודה מעודנת עם חומרים עשירים ודקים כמו זהב וכסף. מאיפה יש לעבדי פרעה לכשעבר מסורות של עבודה בחומרים אלו?

בצלאל כנראה קבל את הכשרונות שלו מה'. ה' מלא אותו רוח אלוהים, כמו שהוא מלא את אדם הראשון ברוח ה': ויפח באפיו נשמת חיים. חלקו השני של מדרש זה מקשר אותנו לבריאת העולם – בצלאל ידע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. מאמר זה מופיע בתלמוד מסכת שבת נ"ה, בפרק ט, מיד לפני הסוגיה הארוכה על חלומות ופתרונם. למה מופיע דווקא פה? אולי בצלאל מופיע כהקדמה לדיונם של חז"ל על חלומות ופתרונם כי בצלאל היה מין פותר חלומות. הוא ראה חזון—היינו החלום—והבין איך לפרש אותו, היינו איך לממש אותו. הוא ידע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ולכן הוא היה סוג של בורא עולם: הוא ברא את עולמו של המשכן. כמובן, היה לו תבנית, אבל גם לה' היה תבנית כשהוא ברא את העולם: המדרש בבראשית רבה מתארת לנו שה' הסתכל בתורה ובכך ידע איך לבנות את העולם. אי אפשר להתחיל פרויקט אומנותי בלי שום דגם או מודל. הדרשה שלי היום באה מדגם של שיעור ששמעתי באנגלית לפני שנים ממורי אביבה זורנברג, שאני מתרגמת בשבילכם וכמובן, תוך כדי, מוסיפה את היצירתיות שלי. ככה זה לדרוש בתורה, ככה זה לכתוב, וככה זה להיות יצירתי. אפילו הקב"ה היה צריך להיעזר בדגם כדי לברוא את העולם:

בראשית רבה א:א:
אמון - אומן. התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה.
בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא מדעת אומן. והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין.
כך היה הקדוש ברוך הוא, מביט בתורה ובורא את העולם.
והתורה אמרה: בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא תורה.
היאך מה דאת אמר (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו:

אין בריאה ללא חזון שקודם לו. קודם כל צריכים לדמיין – אפילו אם באש שחורה ואדומה וירוקה ולבנה --את הפרוייקט, ורק אז אפשר להתחיל לממש אותו. כל סופר ומשורר צריך לעלות להר סיני בדמיון שלו ולראות את הדגם עשוי מאש לפני שהוא חוזר לשולחן כתיבה שלו ומתחיל לעבוד. ברור שהספר שהוא כותב לא יהיה גם עשוי מאש – הוא יהיה התרגום של החזון באש. אבל אם הסופר מצליח, עבודה הסופית תהיה משהו שיוכל להתיז ניצוצות בתוך הקורא, ולגרום אם לא ללהבי אש אז להתלהבות.

לפני שאני מסיימת אני רוצה לחזור לענין של השבת, שמוזכר במדרש האחרון שהבאתי, שמקשר בין "ראה קראתי בשם בצלאל" ל"ראו כי ה' נתן לכם השבת." מה הקשר בין בצלאל ועבודתו לבין השבת? פרשתנו מתחילה עם הצווי לשמור את השבת, ורק אז אנו עוברים לתיאור של בניית המשכן מה ענין שבת אצל משכן? בשבת אסור לבער אש. חז"ל למדו את כל ל"ט המלאכות שאסורות בשבת מעבודת המשכן – כל המלאכות שהיו חלק מבניית המשכן הם אסורות בשבת. אפשר להגיד שהשבת הוא ההפך של המשכן – בשבת אנו לא עוסקים במלאכה, ובניית המשכן כלל בו את כל המלאכות. אבל לדעתי זו תמונה יותר מדי פשוטה, כי גם החזון—גם העלייה להר—הוא חלק מהיצירה. למה פרשת ויקהל מתחילה עם מצוות שבת? כי התורה מבינה שהשבת היא לא רק המנוחה שמגיע לנו אחרי ששת ימי מלאכה, אלא גם המנוחה וההשראה שמאפשרת לנו להיות אומנים בשאר הימים. שבת היא אות בינינו לבין ה' – לכן לא לובשים תפילין בשבת, כי שבת היא אות בפני עצמה. בשבת ה' חוקק על ידינו—מקום לבוש תפילון--את הפרוייקטים שנעסוק בהם בשבוע הבא. שבת היא מעין עולם הבא – טעם של עולם אחר, כמו האש בארבע צבעי שאין לו קיום בעולם הארצי. בשבת יש לנו נשמה יתירה – כמו שה' מלא את בצלאל ברוח אלוהים, ה' גם ממלא אותנו ברוח ומראה לנו את החזון שהוא סוד אומנותינו. לכלנו יש נדבה ייחודי לתרום לעולם זה, ולכולנו יש את היכולת להיות מי שנשאו לבו לתרום לתיקון עולמינו. תפילתי היא שבשבתות כמו היום, נזכה לראות את החזון, ובימות השבוע, נשב כולנו ליד שולחן הכתיבה או מקום עבודה כל שהו, ונתחיל את מלאכת הקודש של מימוש החזון. שבת שלום.